דה ז'ה וו? סיוט?

הימים האלו קשים, כהים, כואבים. באופן מוזר, אולי קשור לאמהות, לגיל, להתבגרות, שהם מחזירים אותי למחוזות הרגישים שלי, למלחמת לבנון הראשונה.

הייתי ילדה-נערה, בוגרת ורגישה יותר מדי. מהילדות שנמצאות יותר עם מבוגרים מאשר עם בני גילה. נצמדות לאמא במקום לחברה טובה. זוכרת את עצמי חוששת, מוטרדת.

ממלחמת לבנון הראשונה אני זוכרת את הדריכות בה נמצאתי כל הזמן. את התפילות שלי והשיחות שלי עם אלוהים, את החשש לפני כל מהדורת חדשות, את אנחת הרווחה בכל פעם שהחדשות נפתחו בידיעה לקונית ולא בשמות ההרוגים.

אני זוכרת את הצעקה של אמי שקיבלה את הידיעה על נפילתו של קרוב.  אני זוכרת את חוסר היכולת שלי לעשות משהו. את הפחד.

וזכרון רחוק שלי יותר, מתקופה צעירה יותר, מדמיינת ומציירת כיפה שמקיפה את הארץ, ששומרת עלינו (כיפת ברזל???) שמאפשרת רק לטוב ולנחוץ להיכנס, ומשאירה את הרע בחוץ.

היום, שלושים שנה אחרי, אני שוב ילדה, נערה. חוששת, מתפללת, מחכה ליום.