כמו כפפה ליד

נפגשנו כך. המפגש עם אנשים תמיד מסקרן, מפתיע, מרתק. הוא בדרך כלל מתחיל בשיחת טלפון, בגישוש, בנסיון להבין.

אנשים זרים שמנסים להרגיש האם אני הכתובת, האם אני יכולה לעצב ולחדש עבורם רהיט אהוב, האם אני יכולה לעבוד בהתאמה מלאה עבורם, האם הם יכולים למצא את השפה שלהם – אצלי.

ב' התקשרה. היא ראתה פרסום בעיתון לפני שנה. שמרה את העיתון ל"שעת הצורך". לאחר תקופה, ראתה שוב עבודה שלי בעיתון, זיהתה, קישרה (שזה אחד הדברים המשמחים ביותר, לזהות אותי לפי הרהיטים שלי!) והפעם יצרה קשר. תאמנו פגישה בסטודיו שם הראתי לה את החומרים, את הדרך שלי, את הדברים החשובים לי שעליהם אני מקפידה בעבודתי.

דברים שרואים מכאן. הפגישה השניה תואמה בביתה של ב'. היה חשוב לי לראות את את הבית, את הרהיטים, להבין את התחושה. רק כך ניתן לחשוב ביחד ולייעץ.

החלל המרכזי בבית של ב' הציג משפחה עם שורשים, עם אהבת וידיעת אומנות, עם טעם טוב וידע לאיסוף ושימור של זכרונות כיצירות. הגוון הבהיר שלט, הירוק של הגינה נכנס דרך החלונות הגדולים ותמונות וחפצי נוי הכניסו המון צבע וחום.

מה שהלב שלי בחר. ב' רצתה שאמצא עבורה בד מיוחד עבור כורסא. רצתה צבע אך במינון מאופק וקלאסי, שאיכות הבד נראית וגם מורגשת. בנוסף, ביקשה שאכין לה כרית לספה שתתן כתם צבע וביחד מצאנו שריקמה תתתאים ותשתלב בבית כעוד פריט של אומנות. ביחד עברנו על סקיצות, על דוגמאות רקמה, אך העיין של ב' חזרה כל פעם לרהיט שחיבר ביננו – לריקמת הורד הצהוב שראתה בעיתון וגרמה לה להרים טלפון. אני מאמינה באהבה ממבט ראשון ולכן הורד הצהוב נרקם ואת הבד הרקום הפכנו לכרית יפיפיה… מרוב התרגשות ורצון להביא את הכרית לביתה החדש, שכחתי לצלם את התוצר. יצא מקסים. מתאים בדיוק לב' ולביתה.

וזוהי רק ההתחלה. ו… מצאתי את הבד לכורסא של ב'. הוזמן במיוחד מחו"ל. בקרוב חשיפה.