טלויזיה דוט קום

בשבת האחרונה ראיתי את עצמי בטלויזיה.

השתתפתי בתוכנית שנקראת עיצוב+,  עם סיגל שחמון המאוד מאוד יפה. התוכנית הינה מגזין עיצוב טלוויזיוני, שעוסק בעיצוב הבית ומצולמת בקסטיאל AS IS.

אם הייתם אומרים לי לפני כמה שנים, שאשתתף בתוכנית טלויזיה, הייתי צוחקת. אני? זו שבקושי אפשר להוציא ממנה תמונת סטילס? זו שמהססת ותמיד אוהבת להיות בצל, להיות לעזר, רחוק רחוק מאור הזרקורים? ובכל זאת השתתפתי. השתתפתי כי לא יכולתי להגיד לא לנושא התוכנית.

כשאודית לורן בלקין, עורכת התוכן הרגישה, הציעה לצרף אותי לתוכנית, ביטלתי אותה כלאחר יד. היא התעקשה להיפגש. היתה זו פגישה משעשעת בה מניתי בפניה את הסיבות למה אני לא מעוניינת ולא מתאימה והיא חייכה.

חייכה ואמרה את נושא התוכנית: א-ה-ב-ה. אהבה ליצירה. לעיצוב. אהבה שהיא דחף שגורם לך לעשות שינוי, להתקדם, שגורם לך לצאת מעצמך ולעשות את מה שבוער בך.

השתתקתי. וידעתי שאני לא יכולה להגיד לא. אסור לי.

היה לי קשה, התרגשתי מאוד. כל מי שראה ומכיר אותי ידע שהתרגשתי והרגשתי. אבל הרהיטים שלי עשוים באהבה.

לעבוד עם רהיטי וינטג' ישנים זו עבודה קשה. קשה לדמיין וקשה לשקם. הרבה עבודה סזיפית נדרשת עד שרהיט מתחדש בכבוד. מורכב לעצב כל רהיט כ- one piece,  שילובי בדים חדשים, צבעים, "המצאת" בדים אם בתוספת ריקמה או הדפס, ולחדש "אחד אחד" אולי אפילו נוגד הגיון כלכלי…

הדחף שמוציא אותי בבוקר לסטודיו הוא אהבה. אהבה לרהיטים הישנים, לצורה, לעץ, לעבודה הטובה של פעם. אהבה לתוצר שיוצא מתחת ידי, לאופי שכל רהיט מכניס לבית אליו הוא מאומץ. אהבה לחיים המקצועיים החדשים שלי, ששמים אותי במרכז ודורשים ממני המון עבודה אישית והתמודדות.

אז אמרתי כן לאודית. וישבתי בספה האדומה. ועניתי לסיגל. וכשיצאתי קפצתי משמחה. על זה שהעזתי ושלא אמרתי לא מתוך פחד ושהיתי שם עם לב גדוש באהבה.